בתוך האימהות מצאתי את המהות
בחרתי להיות אמא בגיל צעיר יחסית.
הרבה לפני שידעתי מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה, ידעתי שקודם כול ארצה להיות אמא. הייתה בי ידיעה פנימית שזה הדבר הנכון והמדויק עבורי.
לימים התבררה לי העובדה כי זהו בעצם התפקיד שהתמדתי בו יותר מכל תפקיד אחר שלקחתי על עצמי.
אף אחד לא באמת מכין אותך לאימהות. זהו כנראה התפקיד המורכב, החשוב והמהותי ביותר, ובכל זאת את נכנסת אליו ללא הכשרה, ללא הסמכה וללא הוראות הפעלה.
האימהות הייתה עבורי בית הספר הגדול ביותר לחיים. היא הפגישה אותי עם היכולות שלי, עם החוזקות ועם החולשות, עם הסבלנות ועם חוסר הסבלנות, עם האהבה האינסופית ועם הפחדים העמוקים ביותר.
זה תפקיד שמוציא ממך את כל הגרסאות של עצמך. הרי אי אפשר לזייף עשרים וארבע שעות ביממה, אי אפשר להיות בשליטה תמידית, וכשמדובר בילדים שלך - הדבר היקר ביותר בעולם - את פועלת עם כל הלב, עם כל הכוח ועם כל מה שיש לך.
ובדיוק בגלל זה, האימהות היא המראה הכנה ביותר של האדם לעצמו.
מילאתי בחיי תפקידים רבים שנשאו אחריות, דרשו קבלת החלטות, ניהול קונפליקטים והתמודדות עם משברים. אבל שום דבר לא דומה לתפקידי כאם.
את המקצוע הזה למדתי תוך כדי תנועה.
עם השנים הבנתי שהמורים הטובים ביותר שלי היו הבנים שלי. הם לימדו אותי מי הם, מה הם צריכים, ואפילו מה נכון עבורם. לקח לי זמן להבין זאת, אבל בשלב מסוים הפנמתי שהם יודעים על עצמם הרבה יותר ממה שאני יכולה לדעת עבורם.
אם יש לי דבר אחד להעניק לאימהות צעירות, הרי זו התובנה הפשוטה: להקשיב.
להקשיב לילד. להקשיב לעצמך. להקשיב לאינטואיציה. להקשיב ללב.
אין אדם שמכיר אותך טוב יותר ממך, ואין אדם שרוצה בטובת ילדייך יותר ממך. לפעמים, שתי הידיעות הללו מספיקות כדי למצוא את הדרך.
במהלך השנים פגשתי נשים רבות שנשאו עמן רגשות אשם, תסכולים וכעסים על החלטות שקיבלו כאימהות. אך כשפותחים את הסיפור לעומק, מתגלה כמעט תמיד אותה אמת: באותו רגע, בתנאים שהיו, עם הידע שהיה ועם הכוחות שהיו - הן עשו את המיטב שיכלו.
בדיוק כפי שהן רוצות בטובת ילדיהן היום, כך הן רצו בטובתם גם אז.
ההבנה הזאת אינה מבטיחה שהכול היה מושלם, אבל היא מאפשרת השלמה.
אני תמיד מזכירה לעצמי שאין מושלם, אבל אפשר להיות שלמה.
וכשאם שלמה עם עצמה, ילדיה מרגישים זאת.
הציטוט האהוב עליי הוא: "אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית, אבל לעולם לא ישכחו איך גרמת להם להרגיש."
את התמונה הזו צילמתי לפני כמה שנים בקובה. בעודי מתגעגעת הביתה, התבוננתי בציפור הממריאה וחשבתי כמה מופלא לראות את מעוף הכנפיים מהרגע הראשון ועד ההתרוממות לשמיים.
חשבתי על החיים. על הילדים.
איך הם מתחילים קרוב אלינו, בחוף המבטחים, ולאט לאט פורשים כנפיים ועפים לדרכם.
ובעיניי, אין הצלחה גדולה מזו.
ליצור, ללמד, לחנך, לטפל, ללוות - ואז לדעת לשחרר.
לעמוד מן הצד, להביט בהם במעופם, ולדעת שעשית את חלקך במסעם.
